פסק-דין בתיק רע"א 2216/13

השופט י' דנציגר:

           לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו  (השופטת ע' ברון) בת"א 57234-03-11 מיום 17.2.2013, במסגרתו החליט בית המשפט לעכב את ההליכים בתובענה נגד המשיבות בשל קיומה של תניית בוררות חוץ בין הצדדים.

תמצית הרקע העובדתי וההליכים לפני בית המשפט המחוזי

1.        בין המבקשת לבין המשיבה 1, Alstom Transport SA (להלן: אלסטום), העוסקת בתחום התחבורה, התקיימה מערכת יחסים עסקית במשך כשני עשורים, אשר התחילה בהסכמי ייצוג מכוחם שימשה המבקשת כנציגה של אלסטום בישראל. המבקשת טענה בתביעתה נגד אלסטום כי זו רקמה תכנית להתחמק מתשלום כספים המגיעים לה, בין היתר באמצעות הקמת המשיבה 2, אלסטום ישראל בע"מ (להלן: אלסטום ישראל), עד שסיימה את מערכת היחסים עימה תוך התעשרות שלא כדין על חשבונה, ודרשה פיצוי בגין עמלות המגיעות לה לטענתה מהמשיבות. בשל הגשת תביעה זו הגישו המשיבות בקשה לעיכוב הליכים נגדן ונגד נתבעת נוספת,Alstom International SAS (להלן: אלסטום בינלאומי), אשר לטענת המשיבות פורקה בשנת 2008, וזאת בטענה שבהסכמים שנכרתו בין הצדדים קיימות תניות בוררות חוץ.

2.        לטענת המשיבות, על מערכת היחסים בין הצדדים, הן מבחינה חוזית והן מבחינה לבר-חוזית, חולשות תניות בוררות, וזאת כפי שעולה מתשעה הסכמים שצורפו לכתב התביעה על ידי המבקשת שבכל אחד מהם תניית בוררות חוץ לפיה סכסוך הנובע מהם יתברר בשוויץ או בצרפת בהתאם לכללי מוסד הבוררות של לשכת המסחר הבינלאומית (להלן: ICC). לטענתן, הסכמים אלו מפנים לדין השוויצרי או הצרפתי כדין שיחול עליהם ומכך יש ללמוד על רצונם של הצדדים למסור את כלל הסכסוכים ביניהם להכרעה במסגרת בוררות חוץ. המבקשת, מצידה, טוענת כי תביעתה אינה מושתתת כלל על ההסכמים דנן ואלו באו רק כדי לתת רקע למערכת היחסים שבין הצדדים, שכן התובענה איננה חוזית. לטענת המבקשת, חלק מההסכמים אותם צירפה לתביעתה פקעו ובנוגע ליתר הפרויקטים בגינם היא תובעת עמלה לא נחתמו הסכמי בוררות כלל. המשיבות השיבו לכך כי במשך למעלה מ-20 שנה הביעו הצדדים כוונה מפורשת שהסכסוכים ביניהם יוכרעו באמצעות בוררות חוץ וכי ההסכמים שנחתמו ברוח זו חלים גם על עילות שאינן חוזיות.

3.        המבקשת טענה לחלופין, כי גם אם לגבי חלק מהפרויקטים בגינם היא תובעת עמלות קיימות תניות בוררות, הרי שלא יהיה נכון לעכב את ההליכים ולפצל את הדיון שכן אז יתבררו הטענות לגבי הפרויקטים גם לפני בית המשפט וגם במסגרת בוררות ויהיה פיצול בין המשיבות כך שתביעתה נגד אלסטום ישראל, שאינה חתומה על הסכמי הבוררות, תתברר לפני בית המשפט. כך, טענה המבקשת כי מירב הזיקות מצביעות בענייננו על ישראל כמקום הראוי לבירור התובענה וגרירת הסכסוך לצרפת או לשוויץ תקשה עליה ותמנע ממנה להוכיח את טענותיה. המשיבות טענו כי החשש מפני פיצול הדיון והטענות בדבר מירב הזיקות אינם רלבנטיים כאשר קיימת תניית בוררות וחל סעיף 6 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק).

4.        המבקשת טענה לגופם של ההסכמים כי מדובר בחוזים דרקוניים שנכפו עליה כתנאי לקבלת העמלה בגין עבודתה ובכך יש כדי להשליך על אומד דעת הצדדים בזמן הסכמתם לתניית בוררות. עוד טענה המבקשת כי יש עניין ציבורי לברר את הסכסוך בישראל בשל התפתחות הדין ביחס למעמדו של סוכן הפצה. לעומת זאת, המשיבות מכחישות כי מדובר בחוזים דרקוניים שנכפו על המבקשת ומציינות כי טענה זו לא נטענה במסגרת כתב התביעה. בנוסף, טענו המשיבות כי אין כל עניין ציבורי לקיים את הדיון בישראל שכן הדין החל על ההסכמים הינו דין זר. המשיבות הוסיפו כי לא היה מקום לכלול את אלסטום ישראל בתובענה שכן מההסכמים שצורפו אליה עולה שהם נכרתו למעלה משנה וחצי לפני הקמתה וכי אין כל יריבות בינה לבין המבקשת. מכל מקום, טענו המשיבות כי אם המבקשת סבורה שאלסטום ישראל דרושה לבירור המחלוקת הרי שיש לעכב את ההליכים גם נגדה בתור צד הכרחי לקיום הבוררות המעוניין להצטרף אליה. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי עמד על הוראות סעיפים 6-5 לחוק ועל הוראת אמנת ניו יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ 1958 (Convention on the Recognition and Enforcement of Foreign Arbitral Awards) (להלן: אמנת ניו יורק), וציין כי לפי סעיף 2(3) לאמנת ניו יורק, כאשר קיים הסכם בוררות בכתב בין הצדדים על בית המשפט להפנותם לבוררות אלא אם מתקיים אחד משלושה חריגים: הסכם הבוררות בטל ומבוטל, הסכם הבוררות משולל כוח פעולה; או אם הסכם הבוררות איננו בר ביצוע. בית המשפט עמד על פסיקת בית משפט זה לפיה סעיף 6 לחוק מקנה עדיפות להוראות אמנת ניו יורק על פני הוראות סעיף 5 לחוק. בית המשפט ציין גם את פסיקת בית משפט זה לפיה בפרשנות הסכם בוררות יש להעדיף פרשנות המובילה לבירור הסכסוך במסגרת בוררות. בית המשפט סקר את תשעת ההסכמים שנערכו בין המבקשת לבין אלסטום ובהם נכללו תניות בוררות חוץ המפנות את הצדדים לבוררות בשוויץ או בצרפת לפי כללי ה-ICC, וכן את הסכם הפשרה משנת 2007 בין אלסטום לבין המבקשת בו נכללה תניית בוררות דומה (להלן: הסכם הפשרה). בית המשפט ציין כי רק הסכם אחד שצורף לכתב התביעה של המבקשת אינו כולל תניית בוררות (להלן: מסמך ההבנות), אך קבע כי לא ניתן ללמוד ממנו על מנגנון יישוב הסכסוכים שהצדדים בחרו לאמץ לעצמם. בית המשפט אף ציין כי הסכם הפשרה בין הצדדים נחתם בעקבות מסמך ההבנות וכי הרכיב היחיד הכלול במסמך ההבנות ואינו נכלל בהסכם אחר בו נכללה תניית בוררות הוא ייעוץ בנוגע להארכת הרכבת הקלה בירושלים.

6.        בית המשפט המחוזי קבע כי תביעתה של המבקשת נסמכת, בחלקים רבים ממנה, על ההסכמים השונים הכוללים תניות בוררות חוץ וכי תניות הבוררות מנוסחות באופן רחב ביותר כך שהן חלות על "כל הסכסוכים העולים מן ההסכם או בקשר אליו (לרבות תוקפו, משמעותו, השלכותיו או סיומו)". לכן, קבע בית המשפט כי תניות הבוררות חלות על כל עילות תביעתה של המבקשת שכן הן נובעות מהמערכת ההסכמית בין הצדדים. בית המשפט ציין גם כי לפי פסיקת בית משפט זה תניית בוררות בהסכם יכולה להמשיך ולהתקיים גם לאחר פקיעתו, ובענייננו הדבר נכון שבעתיים כאשר המבקשת טוענת למעשה שהצדדים המשיכו לקיים את ההסכמים בהתנהגות לאחר פקיעתם. בית המשפט קבע כי המבקשת אינה יכולה מצד אחד לנסות להיבנות בתביעתה מכל המוסכם על הצדדים במסגרת ההסכמים ומן הצד השני להתעלם מתניית הבוררות העוברת בהם כחוט השני. לכן, קבע בית המשפט כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה אין מנוס מלקרוא את תניית בוררות החוץ המוסכמת בין הצדדים אל תוך כלל מערכת היחסים ביניהם, שנמשכה כאמור למעלה מ-20 שנה.

7.        בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה האם מתקיימים בענייננו חריגים המצדיקים הימנעות מעיכוב הליכים. תוך הפניה לפסיקת בית משפט זה, ציין בית המשפט כי כאשר מתקיימים תנאי סעיף 2(3) לאמנת ניו יורק שיקול דעתו של בית המשפט שלא לעכב הליכים הינו מצומצם ביותר, וכאשר לא מתקיימים החריגים המנויים בסעיף יימנע מלעכב הליכים במקרים נדירים. בית המשפט קבע כי אין ממש בטענת המבקשת לפיה מדובר בהסכמים דרקוניים שנכפו עליה, שכן טענה זו נטענה ללא כל בסיס ראייתי והימשכות היחסים בין הצדדים על פני למעלה משני עשורים מעידה על ההיפך הגמור. בית המשפט דחה גם את טענות המבקשת בדבר הכבדת פיצול הדיון עליה ועל בירור המחלוקת שכן ניתן לצרף את אלסטום ישראל להליך הבוררות אף שאינה צד להסכמים בהם נכללה תניית בוררות ובפרט בהתחשב בכך שאלסטום ישראל עצמה מביעה נכונות לקחת חלק בהליך הבוררות. בית המשפט קבע כי אין מקום לעכב את ההליכים אך בשל העובדה שאלסטום ישראל אינה חתומה על ההסכמים הכוללים את תניית הבוררות ובייחוד כאשר מסתמן שזו צורפה לתביעה רק ככלי לעקיפת הליכי הבוררות. בית המשפט הוסיף כי אין ממש בטענתה של המבקשת לפיה עיכוב הליכים חלקי יפצל בין עילות התביעה, שכן בית המשפט קבע כי תניות הבוררות בין הצדדים חולשות על כלל המערכת ההסכמית ביניהם וכך גם על כלל עילות התביעה. יתרה מכך, בית המשפט ציין כי במסגרת השלמת הטיעון של המבקשת היא טענה כי אם לא תידחה בקשת עיכוב ההליכים על הסף, יש לעכב רק חלק מהם. בעניין זה, קבע בית המשפט כי המבקשת אינה יכולה להעלות טענה המנוגדת לכתב תביעתה במסגרתו טענה כי יש לברר את כל המחלוקות בפורום אחד. בית המשפט לא קיבל את טענתה של המבקשת כי אין מקום לעיכוב ההליכים שכן זה יגרום לפיצול הליכים בין שוויץ לבין צרפת וציין כי פיצול כאמור היה על דעתה של המבקשת החתומה על ההסכמים שבהם כלולות תניות הבוררות השונות.

8.        לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא הוכיחה את הקושי הכלכלי שירבוץ לפניה אם תתברר המחלוקת בצרפת ובשוויץ, וכי מכל מקום קושי זה אינו נכלל בין החריגים שבסעיף 2(3) לאמנת ניו יורק. באשר לטענת מירב הזיקות, קבע בית המשפט כי הזיקות להן טענה המבקשת היו ידועות לה כאשר חתמה על ההסכמים שבהם כלולות תניות הבוררות ולכן אין היא יכולה להיבנות מטענה זו. עוד קבע בית המשפט כי אין כל חשיבות ציבורית בבירור התובענה בישראל, בין היתר משום שהדין החל על ההסכמים הוא דין זר. נוכח כל האמור לעיל, פסק בית המשפט כי לא מתקיימים החריגים לעיכוב ההליכים ועיכב את ההליכים בתובענת המבקשת נגד המשיבות ונגד אלסטום בינלאומי.

           כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפנינו.

תמצית נימוקי הבקשה

9.        המבקשת מצביעה על שני פרויקטים עיקריים, פרויקט הארכת הרכבת הקלה בירושלים ופרויקט רכבת עכו-כרמיאל-חיפה (להלן בהתאמה: פרויקט הרכבת הקלה ו-פרויקט רכבת עכו, וביחד:הפרויקטים שבמחלוקת), אשר ההתקשרות לגביהם לא כללה תניית בוררות. המבקשת טוענת כי דרישת הכתב הינה דרישה חיונית לתוקפו של הסכם בוררות ולכן שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי ניתן לקרוא אל תוך התקשרויות אלה תניית בוררות מהסכמים אחרים שנחתמו בין הצדדים. יתרה מכך, המבקשת טוענת כי לגבי פרויקט הרכבת הקלה שלחו אליה המשיבות הסכם מפורט המכיל תניית בוררות עליו סירבה לחתום. המבקשת עומדת על פסיקת בית משפט זה לפיה דרישת הכתב בענייני בוררות הינה מהותית ולא ניתן להתגבר עליה בהיעדר הסכם בוררות כתוב, וכי ניתן ללמוד על נוקשותה של דרישת כתב זו גם מפסיקת בית משפט זה בעניין תניות שיפוט זר. לטענתה, מסמך ההבנות נוסח על ידי המשיבות עצמן ולכן יש לאמץ גם את כלל הפרשנות נגד המנסח. המבקשת טוענת גם כי שגה בית המשפט כאשר ביסס את קביעתו כי יש לקרוא אל תוך ההסכמות בין הצדדים תניות בוררות מהסכמים אחרים שערכו על רע"א 5394/09 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' KIA Motors (27.6.2012) (להלן: עניין KIA). לטענתה, העניין שלפנינו שונה בתכלית מעניין KIA שכן במקרה דנא לא נכרת בשום שלב בין הצדדים הסכם ביחס לפרויקטים שבמחלוקת ולכן לא ניתן לומר כי הוארך הסכם קיים בין הצדדים. כן טוענת המבקשת כי בעניין פרויקט הרכבת הקלה לא קיים הסכם מכללא, אלא נחתם מסמך ההבנות שאינו כולל תניית בוררות. לטענת המבקשת, כיוון שראוי לקבוע כי אין לעכב את ההליכים ביחס לפרויקטים שבמחלוקת, הרי שאין גם לעכב את ההליכים ביחס לפרויקטים האחרים בשל טעמים נוספים כבדי משקל המצדיקים את שמיעת העניין בישראל, וזאת בהתאם לפסיקת בית משפט זה.

10.      המבקשת משיגה גם על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל לטענתה לפיה אי התייצבותם של מצהירי המשיבות לדיון צריכה לפעול לרעתן. לטענתה, בית המשפט דחה טענה זו עקב הסכמה דיונית לפיה הבקשה לעיכוב הליכים תוכרע על בסיס כתבי טענות ותצהירים בלבד, אלא שלטענת המבקשת, הסכמה דיונית זו הושגה רק לאחר שבדיון שנערך לפני בית המשפט דרשה המבקשת לחקור את מצהירי המשיבות ובית המשפט קבע כי אין הוא רואה צורך בחקירה כאמור. לטענת המבקשת, היה ברור במסגרת ההסכמה הדיונית כי על אף הויתור על חקירת מצהירי המשיבות תיוותר למבקשת הזכות לטעון כי יש לזקוף לחובתן את אי התייצבות מצהיריהן, בייחוד לאור העובדה ששאלות כמו היותם של ההסכמים בין הצדדים חוזים אחידים שהוכתבו למבקשת וקיומה של נכונות אמיתית לקיים הליך בוררות דורשות חקירה נגדית של המצהירים. לטענתה, בשל בחירתם של מצהירי המשיבות שלא להתייצב לדיון, היה מקום למחוק את תצהיריהם וכי אי ההתייצבות גרמה לה לעיוות דין קשה. לבסוף, טוענת המבקשת כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לבירור התובענה.

תמצית נימוקי התשובה

11.      המשיבות טוענות, בראש ובראשונה, כי בקשת המבקשת משיגה על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי באשר למערכת ההסכמים שבין הצדדים וכי אין מקום להתערב בקביעות אלה. לטענתן, בית המשפט קבע כממצא עובדתי שאומד דעת הצדדים ביחס לפרויקטים במחלוקת היה להחיל עליהם תניות בוררות חוץ שתהיה כפופה לדין זר. עוד טוענות המשיבות כי בית המשפט קבע ממצאים אלו לאחר בחינה של מכלול הראיות שהונחו לפניו ובהתבסס על ההסכמים הרבים שבין הצדדים שכוללים תניות בוררות כאמור. לטענתן, קביעות בית המשפט מבוססות גם על האמור בכתב התביעה שהגישה המבקשת עצמה בו היא מבססת את סעדיה על אותה מערכת יחסים חוזית קודמת שבה נכללות תניות בוררות, ולכן אין לאפשר לה לעשות הפרדה מלאכותית בין התבססות על ההסכמים הקודמים לצורך סעדים אך התעלמות מהם לצורך בירור העניין לפני בית המשפט.

12.      גם באשר לטענות המשפטיות שמעלה המבקשת, טוענות המשיבות כי אין בהן ממש. לטענתן, צדק בית המשפט כשפירש את תניות הבוררות המופיעות בהסכמים קודמים שנחתמו בין הצדדים כחלות על כל עילות התביעה של המבקשת, זאת בשים לב להלכה לפיה יש להעניק להסכמי בוררות פרשנות המקיימת את הבוררות על פני פרשנות השוללת את תחולתה. עוד טוענות המשיבות כי בצדק קבע בית המשפט כי על העניין חל סעיף 6 לחוק וכי לא מתקיימים החריגים שבסעיף 2(3) לאמנת ניו יורק ולכן בצדק עיכב בית המשפט את ההליכים בתובענת המבקשת. המשיבות טוענות עוד כי אין ממש בטענת המבקשת לפיה פרויקט הרכבת הקלה ופרויקט רכבת עכו אינם כפופים להסכמי הבוררות. לטענתן, גם אם לשיטת המבקשת פרויקט הרכבת הקלה הוסדר במסגרת מסמך ההבנות שאינו כולל תניית בוררות, הרי שהסכם הפשרה שנחתם לאחר מסמך ההבנות כולל תניית בוררות ומתייחס גם להתקשרות זו. יתרה מכך, טוענות המשיבות בהקשר זה כי הסכם הפשרה אף שולל את עילת התביעה של המבקשת בגין פרויקט זה. באשר לפרויקט רכבת עכו, טוענות המשיבות כי זה מעולם לא גובה במסמך בכתב ולכן ככל שהמבקשת מבקשת לייבא לתוך ההסכמות להן היא טוענת את תנאי ההתקשרות בין הצדדים בהתאם להסכמים הקודמים, הרי שיש לייבא לתוכו גם את תניית הבוררות הכלולה באותם הסכמים. לבסוף, טוענות המשיבות כי טענות המבקשת הנוגעות לחריגים המצדיקים את עיכוב הליכי הבוררות והפניית הסכסוך לבית המשפט כלל לא הוכחו, כפי שקבע בית המשפט, וגם אילו היו מוכחות הרי שהן אינן עולות בגדר החריגים הקבועים בסעיף 6 לחוק הבוררות ובסעיף 2(3) לאמנת ניו יורק בהתאם. משכך, טוענות המשיבות כי יש להותיר את פסק דינו של בית המשפט על כנו.